עבודות לדוגמא

 2.1 חינוך לקיימות

חינוך לקיימות (sustainability) הוא חינוך ערכי-תרבותי המניח כהנחת יסוד כי לפתרונות הטכנולוגיים של ניהול סביבתי מקיים, טובים ככל שיהיו, אין את היכולת לחולל את השינוי המיוחל ללא חינוך ערכי מתאים. חינוך זה עוסק בהבהרת הערכים שמנחים ומכוונים את בני האדם בחיי היומיום שלהם, ברמה האישית והחברתית; והוא מתמודד עם שאלות ערכיות, כגון מהם התהליכים החברתיים והכלכליים המשותפים לכל בני האדם? האם היעד הנכסף הוא עושר והצלחה כלכלית או דווקא קשור לדברים שלא נקנים בכסף? כיצד לוקחים בחשבון במימוש הצרכים והרצונות האישיים גם את צרכי האחר ומתחשבים בו? ועוד (דרסלר וסלע, 2008).  

לפיכך וכפי שצוין לעיל, החינוך לקיימות הוא בראש וראשונה חינוך ערכי המושתת על קווים מנחים ערכיים לפיתוח בר-קיימא. לדוגמה, פיתוח בר-קיימא שקשור לערכים שבני האדם מוקירים ובדרך שבה הם תופסים את יחסי הגומלין שלהם עם אחרים בסביבה (Van Poeck et al., 2016). זאת ועוד, פיתוח בר-קיימא מחייב פיתוח של מערכת ערכים הכוללת ערכי יסוד, לרבות כבוד לסביבה, שוויון (הוגנות, צדק חברתי), דמוקרטיה (מחויבות, אחריות). מתוך כך, פיתוח בר-קיימא הוא חזון מוסרי יותר מאשר מדעי (משרד החינוך, 2004). 

בהיבט היישומי, החינוך לקיימות אף מיישם עקרונות בסיסיים בחינוך ערכי, כגון יצירה של איזון ראוי בין חינוך לערכים נשגבים לבין ערכים יישומיים שקשורים בחיי היומיום של בני האדם וביחסי הגומלין ביניהם; צמצום הפער בין אמונות האדם והצהרותיו המילוליות לבין אורח חייו והתנהגותו הפעילה, כלומר מתן דוגמה אישית; חינוך לקבלת החלטות לא רק על בסיס עובדות יבשות, אלא גם בהתבסס על ערכים (דרסלר וסלע, 2008).  

2.1.1 חינוך לקיימות במערכת החינוך בישראל – רקע היסטורי

ראשיתו של החינוך לקיימות במערכת החינוך הפורמלית בישראל הוא בהחלטת ממשלה בדבר תכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא מ-14 במאי 2003. בהחלטה זו נקבע כי משרדי הממשלה יגבשו תכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא שתכלול תכנית פעולה משרדית, דרכי יישום, מקורות מימון מתקציב המשרד, יעדים שניתנים למדידה ודרכים להשגתם (וורגן, 2010). בעקבות החלטת הממשלה הוקם במשרד החינוך צוות היגוי לפיתוח וליישום האסטרטגיה לחינוך לקיימות (פרנס ועמיתים, 2011). צוות ההיגוי הציע להרחיב את היריעה מעבר למיפוי ויישום תכניות לימודים, כפי שנקבע בהחלטת הממשלה, לתחומים נוספים, ביניהם פיתוח תשתיות פיזיות, טכנולוגיות, תרבותיות וכן פיתוח האדם תוך זיקה למצוינות גם בתחומים שאינם אקדמיים "טהורים", כמו תכנית לימודים והישגים לימודיים, אלא מבטאים הישגים בתחומי הספורט והאמנויות (זילר, 2004).

בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך מה-1 בינואר 2004 "יישום החינוך לפיתוח בר-קיימא במערכת החינוך" נכתב כי מטרת החינוך לפיתוח בר-קיימא היא לפתח בקרב התלמידים מודעות, הבנה וכבוד לסביבה שהם חיים בה ולהבטיח את מחויבותם לפיתוח בר-קיימא ברמה האישית, הלאומית והעולמית". בחוזר נקבעו שורה של דרכים להטמעת החינוך לפיתוח בר-קיימא במוסדות החינוך, לדוגמה הכרת המורכבות של מערכות אקולוגיות ואנושיות והתלות ההדדית בין מרכיביהן; עידוד חשיבה המצאתית;  התחלת ההיכרות עם הנושא מן הקרוב והמוכר, מן הרלוונטי ומן המשמעותי ללומד; עידוד המעורבות האזרחית של הלומדים במינונים שונים ובמגוון תחומים בהתאם לגיל. בחוזר מצוינים גם קווים מנחים לפיתוח וליישום של החינוך לקיימות בכל מוסדות החינוך, החל בגני הילדים, המשך בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים ועד  לחטיבה העליונה (משרד החינוך, 2004). בחוזר נוסף של משרד החינוך מנובמבר 2008 תוארו מהלכים ספציפיים שהמשרד החל בהם כדי להמשיך ביישום הנושא של פיתוח בר-קיימא במוסדות החינוך והרחבתו כדוגמת קיום פעילויות חינוכיות בבתי הספר בנושא של פיתוח בר-קיימא; פתיחת קורסי הכשרה למורים מובילים בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים (משרד החינוך, 2008).

בעדכון נוסף מינואר 2011 מפורטים מהלכים שמשרד החינוך החל בהם לצורך המשך יישום נושא פיתוח בר-קיימא במוסדות החינוך והרחבתו. מהלך, לדוגמה, הוא "תכנית השרים" לקידום החינוך לקיימות ולפיתוח בר-קיימא שמטרתה להטמיע תכניות חינוכיות לפיתוח בר-קיימא במוסדות החינוך באמצעות שיתוף פעולה של צוותים חינוכיים של משרד החינוך ושל המשרד להגנת הסביבה, בהובלת מינהל המדע והטכנולוגיה (משרד החינוך, 2011). במסמך המדיניות "התכנית המשולבת לחינוך לקיימות" שפרסם משרד החינוך בינואר 2014 נקבעו הנחיות לתהליכי הפיתוח המקצועי לעובדי הוראה לקידום חינוך לקיימות. בין הנחיות אלו נכללות: בניית תכנית בית ספרית/גנית לקידום החינוך לקיימות אשר משלבת רעיונות, עקרונות, מושגים ותכנים מתחום החינוך לקיימות, כדי להוביל להבהרת ערכים, להבניית התנהגויות ולעשייה פעילה למען הסביבה; והפעלת תכנית לפיתוח מקצועי של עובדי חינוך בגני הילדים ובבתי הספר שתפתח מרחב למידה המיישם עקרונות של חינוך לקיימות בדגש על עשייה למען הסביבה, תוך למידה משמעותית וחווייתית (משרד החינוך, 2014).

האמור לעיל מצביע על מגמה ברורה של משרד החינוך להטמיע, ליישם, לתגבר ולהרחיב את נושא החינוך לקיימות בכלל מוסדות החינוך בארץ, זאת מתוך נקודת מבט הוליסטית ואינטגרטיבית. ואולם, מגמה זו מלווה באתגרים שונים המקשים את יישומה הלכה למעשה. אתגר אחד, לדוגמה, מקורו בפערים שקיימים בין התיאוריה בתחום של חינוך סביבתי וחינוך לקיימות ובין הפרקטיקה בישראל. פער אחד בא לידי ביטוי בדיון הרעיוני הקיים בנושא חינוך סביבתי וחינוך לקיימות. בניגוד למצב בעולם, בישראל הדיון והשיח הרעיוני על תפישות עולם, מטרות, דרכי פעולה ומתודולוגיות מחקר בנושא הוא מצומצם. פער שני נובע מכך שבניגוד לחינוך מדעי שבו משרד החינוך מתעדכן בחידושים המחקריים ובשיח הבינלאומי בתחום, הדיון בחינוך סביבתי ובחינוך לקיימות עוקב באופן מוגבל אחר השיח הבינלאומי. כמו כן, הידע המחקרי בחינוך סביבתי ובחינוך לקיימות מחלחל באיטיות לרמה של קובעי המדיניות במשרד החינוך, והדבר מתבטא באקלקטיות של מטרות ודרכי פעולה, שלעתים סותרות זו את זו. ההשלכות של מציאות זו הן היעדר הכשרה מתאימה למורים ותכניות לימודים לא עדכניות. אתגר נוסף קשור לכך שחלק מתכניות הלימודים כיום מתייחסות לנושא חינוך סביבתי או קיימות, בעיקר במקצועות הלימוד גיאוגרפיה ומדעים. עם זאת, נושא זה אינו מוגדר כתחום דעת נפרד וכמקצוע לימוד העומד בפני עצמו ושמוקצות לו שעות לימוד, אלא כתחום רוחבי שתכניו משולבים בתחומי דעת אחרים (וורגן, 2020). כתוצאה מכך לא מתקיימים כל המאפיינים של מקצוע לימוד קיים, כדוגמת מנגנון מפקח, תכנית לימודים רשמית, השתלמויות מורים והערכה (טל, 2016). אתגרים אחרים שניצבים בפני יישום בפועל של נושא החינוך לקיימות במוסדות החינוך בארץ נעוצים בקשיים הבאים לידי ביטוי ביישום הפדגוגיות הטרנספורמטיביות שקשורות לחינוך סביבתי ולקיימות כפי שהדבר מתבטא במיעוט של תהליכים קוגניטיביים חשובים לפיתוח של חשיבה ביקורתית או שיפוט ערכי, כגון חקר, ביקורת ורפלקציה, זאת לעומת דגש על ידע עובדתי; ובעידוד תהליכים "קשים" כמו בחינת אמונות וערכים אישיים ותודעה ביקורתית ביחס למציאות באמצעות עיסוק בנושאים סביבתיים מורכבים, זאת לעומת מתן דגש על נושאים "קלים" (Sarid & Goldman, 2021).  

2.1.2 חינוך לקיימות בתכניות הלימודים בישראל

על פי משרד החינוך, תחום הקיימות משולב כיום בתכניות לימודים במקצועות ובתחומי לימוד שונים, כגון חקלאות, גיאוגרפיה, מדע וטכנולוגיה, שפה ותושב"ע, במסגרות של החינוך היסודי, חטיבת הביניים והחטיבה העליונה. במקצועות הלימוד חקלאות, גיאוגרפיה, מדע וטכנולוגיה קיימת השקה ברורה בין התחומים, ובכמה נושאים בהם קיים עיסוק ישיר בתחום הקיימות. במקצועות שפה ותושב"ע, לעומת זאת, תחום הקיימות משולב באופן עקיף (וורגן, 2020).

בחינוך היסודי, הרלוונטי למחקר זה, קיימים שני מקצועות חובה מרכזיים, מדע וטכנולוגיה וגיאוגרפיה, הכוללים תכנים והיבטים רבים ומגוונים הנוגעים לתחום הקיימות ולחינוך הסביבתי. מקצועות אפשריים אחרים שניתן לשלב בהם נושאים מתחום הקיימות בחינוך היסודי הם, לדוגמה, מולדת, חברה, אזרחות וחקלאות. פרט למקצועות אלה, ישנם מקצועות שהעיסוק בהם בתחום הקיימות בחינוך היסודי אינו ישיר, אך תכניו משולבים בהם. דוגמה לכך הם לימודי השפה העברית שעבורם פותחו מערכי שיעור וחומרי הוראה ייחודיים העוסקים בנושאים מתחום הקיימות (וורגן, 2020).